מהי אדוויטה וודנטה?

 ג'יימס שוורץ 2002

תרגם עדי אמיתי

תוכן

חוויה של העצמיות איננה הארה

וודנטה איננה אסכולה מחשבתית

אין אדוויטה וודנטה

אתה הוא זה

סיבה ותוצאה

שלושת מצבי הקיום

חמש העטיפות

האם החוויה היא שם בחוץ?

חשיבותו של מורה

הבלבול בנוגע לעצמיות כאושר

הבלבול בנוגע לידע/התוודעות

הבלבול בנוגע לריבוי הנתיבים

האם שחרור הינו מיינד נקי ממחשבות?

האם המחיקה של נטיות לא מודעות היא הארה?

שלבים של הארה?

שלבי ההארה

הארה כאנרגיה?

בעיית השפה

הארה דרך הבנה

במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות ראתה הרוחניות המערבית ביטויים רבים של הדחף לחוות ולדעת משהו 'גבוה יותר'- החל מתנועות החשיבה החדשה בתקופה הויקטוריאנית המאוחרת ועד לעידן החדש בן זמננו, על ריבוי תת-התרבויות הרוחניות למחצה הכלולות בו. לפני כשלושים וחמש שנים, במהלכה של המהפכה הפסיכדלית באמריקה כשמסורות דתיות ומבנים חברתיים נתערערו, ייבאו גורואים ולמות שהיגרו מהודו ומהארצות הבודהיסטיות זרם של מושגים מטאפיזיים בכוונה לספק לדור של מבוגרים אכולי ספקות תשובות בנוגע למשמעות החיים.

כפי שניתן היה לצפות, אף לא אחד מהרעיונות והפרקטיקות שהגיעו מהמזרח שרדו את המגע עם התרבות המערבית בצורתם המקורית, מה גם שהצורה שלבשו רעיונות אלו לא הייתה מלכתחילה נאמנה במיוחד למקור, וזאת למרות שהם נראו עתיקים ואותנטיים למערביים הנוחים להתרשם מהאקזוטי. ואכן, רבים מהרעיונות היו בני-כלאיים של מסורות קדומות וטהורות שהושחתו כבר בארצות המוצא שלהם. שתי מסורות קרובות זו לזו אך נפרדות, יוגה ווודנטה, אכן הגיעו למערב מושחתות.

שתי מסורות אלו, יוגה ווודנטה, טוענות להיות פילוסופיות 'משחררות', המסוגלות לשחרר את הנשמה מהסבל שהנו חותמו של קיום בעולם נטול ביטחון. שתיהן מושרשות באופנישדות, הטקסטים העתיקים, הסמכותיים ורחבי ההיקף ביותר על טבעו של היקום, טבע האדם וטבע האלוהים.

יוגה מבטיחה חוויה, חוויית ההתאחדות של הנפש הפרטית עם האלוהים. על מנת להשיג חוויה כזו יש צורך בתרגולים מסוימים, תרגולים המשתנים בהתאם לזהותו של הממליץ עליהם.

וודנטה טוענת שבני האדם חשים עצמם מוגבלים בצורות רבות ושואפים ללא-הרף להיפטר ממגבלות אלו. אנשים רודפים אחר עושר, תענוגות ואיכויות שונות, מכיוון שהם מאמינים שאלו ישחררו אותם מכל צורה וסוג של בעיות, פיזיות, טמפורליות או פסיכולוגיות. וודנטה רואה בחופש מכל מגבלה שהיא את המטרה הראויה ביותר של חיי-האדם.

באופנישדות[1], מקור הוודנטה[2], נאמר שלפני הופעת הבריאה, העצמיות, הוויה חסרת גבולות, הייתה.  נאמר גם שהעצמיות ממשיכה להתקיים מחוץ לזמן וככזו היא נצחית, ומצוין שאין אף פעולה שאדם יכול לבצע שתביא ל'השגת'[3] העצמיות, למרות שהעצמיות היא המציאות הנוכחת תמיד... מכיוון שפעולות הן מוגבלות בעוד העצמיות איננה מוגבלת. כך, נמצא שוודנטה במחלוקת עם היוגה בנושא זה. הגילוי שהאדם הוא העצמיות חסרת-המגבלות מוצג על ידי וודנטה כשחרור או הארה.

 

חוויה של העצמיות איננה הארה

אחת מהתפיסות השגויות בנוגע לוודנטה, הנובעת מערבוב הוראתה עם הדוקטרינה של היוגה, הנה שוודנטה היא דרך המובילה לחוויה של העצמיות. וודנטה טוענת שהמציאות שלנו היא לא-דואלית ובה כל הקיים הוא העצמיות, כולל כל מה שנראה כ-'לא-אני', כלומר כל הניתן לחוויה((experienceable. אם אכן אלו פני הדברים, כל חוויה באשר היא וכל החוויות כולן הן כבר העצמיות. מנקודת מבט זו, לדוקטרינת היוגה הטוענת שעל האדם לעסוק בתרגולים מסוימים, כמו שליטה במחשבות, בכדי לייצר חוויית 'עצמיות' או 'להיכנס לתוך מצב של עצמיות', אין מקום והיא למעשה מיותרת. לפי וודנטה, הבעיה לא נעוצה בזמינותן של חוויות מובחנות של אחדות, אלא בכך שהאינדיבידואל איננו יודע שהוא כבר העצמיות... ושכל מה שקורה, כל חוויה, היא העצמיות. לכן, הבעיה יכולה להיפתר רק על ידי הידיעה מהו טבעה של העצמיות... וידיעה שאני היא (העצמיות).

בסופו של דבר, אם אכן המציאות לא-דואלית[4], והארה היא החוויה של אחדות עם העצמיות, כיצד ניתן להסביר את קיומו של החווה? חוויה דורשת חווה ואובייקט נחווה...מה שמהווה, ללא ספק, מצב דואלי... העצמיות לא תחווה את עצמה מכיוון שהיא עצמה, ובמידה ואכן תחווה עצמה, היא אינה זקוקה לסוכן... אם אכן היה בנמצא סוכן המסוגל לחוות אותה[5] , מה ששומט את הקרקע מתחת לרגלי הרעיון של 'חווית העצמיות' כחוויה מיוחדת הנבדלת מכל חוויה אחרת... .

איננו יכולים להתעלם מהשקפתה של היוגה לחלוטין, מכיוון שמיליוני אנשים ישרי דרך ושואפי אמת 'חוו' את העצמיות במהלך עשרות-אלפי שנים, כך שעלינו לחפש אחר הסבר הגיוני לתופעה זו. הסבר אפשרי לתופעה נעוץ בשימוש לא מדויק בשפה. יתכן ש'חווית העצמיות' היא למעשה מעבר מנקודת מבטו של האינדיבידואל לזו של העצמיות... ובמקרה כזה יהיה מדויק יותר לומר שהעצמיות חווה את האגו, כפי שאכן פני הדברים. מכיוון שהמעבר עדין מאוד, ומכיוון שהשפה התפתחה בעולם האמפירי, החוויתי, היא איננה ערוכה לתאר מעבר כזה במדויק, ונאלצת לנסח את הראיה החדשה במונחים של אגו החווה  אובייקט.

הסבר סביר אחר לרעיון של חווית העצמיות כשחרור הוא המצב בו האגו, הסובייקט, חווה את ההשתקפות של העצמיות במיינד צלול, האובייקט, מניח בטעות שההשתקפות של העצמיות הינה העצמיות, ומכריז על חוויה זו כעל שחרור[6]. הבעייתיות ברעיון הרואה הארה כחוויה נעוצה בעובדה שטבעה של כל חוויה להשתנות... כך שלא יכולה להיות 'חוויה קבועה'. עניין זה מסביר את תופעת 'היוגי שנפל' שבה חוויית העצמיות נעלמת, ועמה נעלם הרושם שהיוגי הוא אחד עם העצמיות, או חמור מכך, החוויה נעלמת, אולם הרעיון שהאדם הוא העצמיות נשמר, מה שמשאיר את האדם במצב מאוד לא מאושר, מכיוון ש'חווית העצמיות' היא אושר טהור.

 

וודנטה איננה אסכולה מחשבתית

דעה שגויה שנייה, הקשורה לקודמת, היא שוודנטה אינה אלא תיאור 'אינטלקטואלי' בלבד של העצמיות, וככזו לא מהווה חוויה עמוקה ובת-קיימא כפי שמובטח בסמהדים של היוגה ועל ידי גורואים מודרניים רבים. על-פי וודנטה, כל חוויה עמוקה ובת-קיימא היא, באופן טבעי, העצמיות, אולם כך תהיה גם כל חוויה שטחית וחולפת. מדוע? מכיוון שבמציאות לא-דואלית... שהיא ללא–ספק המציאות שלנו... כל חוויה יכולה להיות אך ורק העצמיות חווה את עצמה. כשאני מצחצח שיניים זוהי העצמיות (למראית עין) מצחצחת את העצמיות.  אנו אומרים 'למראית עין' מכיוון שכל החוויות הן למראית עין, ומהוות 'קנוניה' בין סובייקט למראית עין לאובייקט למראית עין. הסיבה שחוויות חייבות להיות למראית עין היא שהעצמיות היא מודעות לא-דואלית שלא נולדה, כלומר, ללא התחלה, ושהכול הוא היא (העצמיות)... כך שלמעשה לא קורה דבר כלל... או כפי שוודנטה אומרת, "מעולם לא קרה דבר". מכיוון שוודנטה טוענת שאין שני עצמי... כשאחד מהם הוא האגו או עצמיות 'נמוכה' ואילו האחר הוא עצמיות חסרת אגו ו'גבוהה'... אלא שקיימת עצמיות אחת, עם בורות למראית עין או ידע למראית עין לגבי טבעה... עצם הרעיון שאגו, אינדיבידואל, יכול בצורה זו או אחרת 'לחוות את העצמיות הלא-דואלית' כחוויה מובחנת הוא באופן חד-וחלק שגוי.

אי-ההבנה כאן נעוצה ברעיון שישנם שני סוגי ידע: חוויתי (שאינו ידע) ואינטלקטואלי. אולם, למעשה, מכיוון שכל הידע קורה ומופיע באינטלקט, כולל הידע על העדר ידע, גם ידע וגם בורות יכולים להיות אך ורק 'אינטלקטואלים'. ה'אני' (העצמיות) איננו מעוניין בידע או בהיעדר-ידע מכיוון שהוא המאיר של שניהם... וככזה, חופשי משניהם. יותר מכך, אם העצמיות היא חוויה, ובעיית ידיעת העצמית נעוצה בבורות לגבי טבעה של העצמיות, כפי שטוענת וודנטה, כיצד יכולה חוויה למחוק בורות זו... למעט באופן זמני בלבד, כפי שקורה בסמהדים ובהתגלויות השונות? חוויה, לא משנה עד כמה 'לא-דואלית' תהיה ועד כמה זמן תתארך, לא מוחקת דפוסי חשיבה... כפי שניתן ללמוד מהעובדה שמיליונים ש'חוו' לא-דואליות ממשיכים לחשוב על עצמם, כשהחוויה חולפת, כעל ישות מוגבלת. אם חוויית הלא-דואליות אכן הייתה התשובה לחיפוש הרוחני  הרי אף לא אחד מאלו שחוו חוויה כזו היה ממשיך בחיפוש אחר 'הארה' 'קבועה' או 'טוטאלית'. העולם הרוחני בימינו הינו לא הרבה יותר מאשר עשרות אלפי בני-אדם שחוו את העצמיות אך נשארו לכודים בקונספטים שלהם לגבי מי הם.

אולם, ניתוח של חוויה, עמוקה או רדודה, המוליך לגילוי שכל חוויה, והחוויות כולן, אינן אלא העצמיות, יכול להסיר את הרושם 'האינטלקטואלי' לגבי עליונותה של חוויה על ידע. אחרי ככלות הכול, החותר לחוויית אחדות עושה כך מכיוון שהוא אוחז בשכנוע 'אינטלקטואלי' שחוויה היא הנתיב היחיד לעבר הארה. אם הוא או היא יסלקו מעל עצמם את הרעיון ההגיוני הטוען שאפשר לקבל את מה שכבר ברשותך  רק על ידי ההבנה שהדבר ברשותך, יהא עליו או עליה לסלק מעל עצמם את הרעיון ה'אינטלקטואלי' בה- במידה אך ההגיוני הרבה פחות, הטוען שהעצמיות זמינה אך ורק באמצעות חוויה לא-דואלית זו או אחרת.

למעשה, אין לוודנטה ריב עם חוויות. חוויה היא חוויה אוניברסאלית, ו'החוויה של לא-דואליות' מאפשרת הבלחה של העצמיות, מה שיכול לסייע להבנה. על מנת שידע יקרה, בין אם מבוסס על חוויה ובין אם על הקש, חייב להיות גורם מודע אחר מהחוויה המזהה את החוויה ככזו. זו הסיבה מדוע הארה איננה חוויה קבועה של העצמיות אלא ההבנה 'החווייתית' (בניגוד ל'תאורטית') שאני העצמיות.

עיוות נוסף בוודנטה כפי שיובאה למערב הוא הרעיון שוודנטה היא פילוסופיה או אסכולה מחשבתית. אסכולה מחשבתית בנויה על רעיונות של אדם או קבוצת אנשים מסוימים, וככזו, נכונותה נתונה לוויכוח. אם עלינו לקבל רעיון כאמת, כעובדה, ולא רק כאמונה או דעה, עולה הצורך לאמתה על ידי אמצעי ידע תקפים. אולם, נושאה של וודנטה, העצמיות, איננו זמין על ידי תפיסה ישירה או על ידי היסק מכיוון שהוא מחוץ לזמן ולמרחב, השדה בו המיינד והחושים פועלים. מכיוון שלבני אנוש מזומנים רק שלושה אמצעי ידע (תפיסה, היקש ועדות) שאפשר להשתמש בהם אך ורק על מנת לדעת אובייקטים, כיצד יתכן שהעצמיות, הסובייקט (שלא יכול לעבור אובייקטיפיקציה) האוחז באמצעי הידע, יהפוך לידוע בעזרת שימוש בהם? לכן, נושאה של וודנטה, העצמיות, לא יכולה להיות אסכולה מחשבתית.

 יחד עם זאת, וודנטה אכן נראית כמו אסכולה מחשבתית, משום שהיא מכילה גוף רעיונות שמקורו בוודות. אנשים שלא זכו לכך שהעצמיות תיחשף בפניהם בזכות הוראותיה של וודנטה מניחים שוודנטה איננה אלא פילוסופיה נוספת, ומייחסים פרשנויות שונות למורים השונים וכך, עבורם, מדובר בכמה אסכולות מחשבתיות. אם אנשים אלו היו מבינים שוודנטה איננה אלא אמצעי לידיעת העצמיות, אי-הבנה זו לא הייתה מופיעה.

אמצעי ידע איננו ידע. אמצעי הידע איננו נשאר ברגע שמושגת ידיעת האובייקט אותו יש לדעת. כך, לימוד הרעיונות של אמצעי הידע או ההתעמקות בהם כדעות או כאמונות איננו תואם את כוונתה האמיתית של וודנטה. פילוסופיות, כמו אקסיסטנציאליזם, נתונות לעדכונים ושינויים ונשארות בזירת הרעיונות כל עוד הן משמשות מטרה כלשהי. אולם וודנטה, אמצעי ידע שאכן פועל, לא תשונה לעולם, מכיוון שהיא כבר מבצעת את ייעודה בצורה מושלמת, וגם לא תישכח, מכיוון שהמיינד האנושי תמיד יצטרך להיפטר מתחושת המוגבלות המאפיינת אותו.  

 

אין אדוויטה וודנטה

המילים אדוויטה וודנטה, כמו המילה הינדואיזם[7], הן מונח לא מדויק, מכיוון שהן רומזות לקיומן של וודנטות אחרות. המילה 'אדוויטה' משמעה לא-דואלי וככזו מרמזת על מושג של דואליות. נכון הדבר שאלו הרואים בוודנטה אסכולה מחשבתית מדברים גם על דוויטה וודנטה כלומר וודנטה דואליסטית, ושישטה אדוויטה וודנטה ואפילו על בהקטי וודנטה, היא וודנטה של דבקות ומשווים את אדוויטה וודנטה עם פילוסופיות או דתות המייצגות רעיונות דומים. המילה אדוויטה אינה שם-תואר המתאר סוג מסוים של וודנטה אלא מילה המתארת את טבע העצמיות. אם נזכור שמילים הן תמיד סמלים ושלא-דואלי מרמז על דואלי, הולם יותר להתייחס לעצמי כלא-דואלי מאשר כאל אחד, מכיוון שאחד הוא מספר המרמז על שניים, על הרבה ואפילו על אפס, על כלום. יותר מכך, יהיה זה בלתי הולם לתת תווית לא-דואלית לוודנטה, שהינה אמצעי ידע ותו-לא, מכיוון שלמעשה היא מכשיר דואליסטי הפועל בסיטואציה דואליסטית והמעביר, באופן אירוני, ידע לא-דואלי.

המקור האולטימטיבי של ההוראות והרעיונות שבוודנטה הוא האופנישדות, מסמכים המסופחים לחלק המסיים של כל וודה. למעשה, המילה וודנטה מורכבת מחיבור של שתי מילים, וודה שמשמעה ידע, ואנטה שמשמעה סוף. במובן מסוים מצביעה המילה וודנטה על האופנישדות, הטקסטים הכוללים את התמצית הרעיונית של הוודות, וזאת מכיוון שהן מופיעות בסופה של כל וודה. במובן אחר משמעות המילה היא 'הידע הלא-דואלי המביא לכדי סיום את האמונה בכך שאני מהווה ישות מוגבלת'. בגלל אופיין המוצפן של המנטרות באופנישדות, אופיו הנסתר של נושא הדיון בהן, העצמיות, ומכיוון שלעיתים קרובות למילה אחת בסנסקריט יש משמעויות רבות, ניתן לפרש את הצהרות שבאופנישדות בצורות שונות. במהלך השנים קמו מספר מורים גדולים לוודנטה שפירשו את ההצהרות באופנישדות בצורות שונות. עובדה זו לא מעידה על קיומן של אסכולות מחשבתיות שונות, וזאת מכיוון שהמורים כולם ראו בוודנטה אמצעי לידיעת העצמיות.

למרות שוודנטה מואשמת באופן תכוף ושגוי בהיותה דיסציפלינה אינטלקטואלית,היא פועלת בצורה שונה מדיסציפלינות כאלו בכך שאם היא מיושמת ישום נכון על ידי מורה, היא לא משאירה מאחוריה קונספטים במיינד. וודנטה משתמשת ברעיונות נכונים בכדי להרוס רעיונות שגויים בנוגע לטיבה של העצמיות, ובתהליך נעלמים הן הרעיונות הנכונים והן השגויים לכדי ראיית האדם את עצמו כעצמיות.

מכיוון שהדגש מושם על הסרת ספיקות, יכולות פרשנויות שונות למנטרה להיות מיושמות על מנת להסיר את הספק, בלי קשר לפרשנויות אחרות. יתכן שפרשנות מסוימת תהיה מתאימה לאדם אחד אך לא לאחר, מכיוון שאנשים אוחזים בספקות שונים ומנסחים לעצמם את ספקותיהם בצורות שונות. כך, ללא קשר לשימוש בפירוש זה או אחר, פועלת וודנטה כאמצעי-ידע ומסירה את בורותו של אדם לגבי טבעו חסר המגבלות.

אם אני רוצה להתבונן באובייקט עלי להשתמש בעיני. העובדה שאוזני אינן שומעות את האובייקט בשעה שעיני רואות אותו לא גורמות לי להטיל ספק במה שרואות עיני. בהקבלה,  אם אני מתכוון לרכוש ידע לגבי העצמיות שלי עלי לחשוף עצמי באובייקטיביות להוראותיה ורעיונותיה של וודנטה ולבחון האם אמת בדבריה ומכיוון שהוראות ורעיונות אלו עוסקים במציאות שונה, תפיסות והיסקים לגבי דברים בעולם לא מאיימים בשום צורה שהיא על חזונה של וודנטה.

 

אתה הוא זה

חזונה של וודנטה הוא שוויון בזהות בין האינדיבידואל לבין האל. אלוהים מוגדר בוודנטה ככל מה שיש. חזון זה של אי-דואליות, אותו היוגה מנסה להשיג בעזרת תרגולים מסוימים, איננו מוזם או ניסתר על ידי תפיסה ישירה או על ידי היסק. למרות שכיחותה של האמונה שאפשר לחוות את העצמיות, היא שגויה. מדוע? מכיוון שהמכשיר החווה, אגו/מיינד, יכול לדעת רק אובייקטים. מה שעל פי היוגים הוא תפיסה ישירה או התנסות בעצמיות, הוא האגו שרואה את השתקפותה של העצמיות במיינד צלול ולא את העצמיות, מכיוון שהעצמיות עדינה יותר מהאגו ומהמיינד.

וודנטה איננה תיאוריה של גאולה הדורשת מהאינדיבידואל להשתנות. לפיה וודנטה, הנפש, האינדיבידואל, כבר מושלם וחופשי, כך שהשחרור של האינדיבידואל מתחושת המוגבלות שלו היא תוצאה של ההבנה שטבעם של האינדיבידואל ושל האלוהים זהה, ושטבע זה הוא תודעה חסרת גבולות. כל הרעיונות האחרים של וודנטה הם לא יותר מאשר אמצעים להוכחת זהות זאת, שוויון זה, בין האינדיבידואל לאלוהים, או שכפי שמיסטיקן ענק שנראה שידע את חזונה של וודנטה הצהיר פעם: "אבי ואני חד הם", כש'אבי' או 'האל' על פי חזון וודנטה, איננו איש זקן בעל זקן בגן-העדן.

ליבה של וודנטה הן מספר שיטות הוראה הנקראות פרקריות, מקורן באופנישדות, ונעשה בהן שימוש בידי המורים במסורת על מנת לתקשר את החזון הלא-דואלי. במידה ומערכת פילוסופית נבנית על בסיס שיטות הוראה אלו, היא מחמיצה לחלוטין את ייעודה של וודנטה.

וודנטה לא מנסה להוכיח את קיומה של העצמיות מכיוון שהדבר היחיד שקיים במציאות הידוע-לעצמו, המתקיים-לעצמו היא העצמיות. כל הידוע ניתן לידיעה אך ורק בגלל העצמיות, האני, המודעות המודעת לעצמה. וודנטה מתמקדת באופן בלעדי בהסרת הבורות, בורות שמונעת מהאדם לזהות עצמו כמודעות הערה לעצמה. ידיעת העצמיות היא הידע היקר ביותר שהאדם יכול להשיג מכיוון שזהו הידע על כך שבעוד כל הדברים כולם תלויים בי, אני אינני תלוי בהם, הבנה הנקראת שחרור.

 

סיבה ותוצאה

המטרה: להראות שהעצמיות היא חסרת מגבלות ושהעולם לא נפרד ממנה.

בהוראה חשובה זו אלוהים מוצג כסיבתו של היקום, " זה ממנו הכול מופיע ואליו הכול חוזר", אם נצטט את האופנישד. בנוסף, אלוהים מוצג כמודעות הנצחית, הקיימת תמיד ושלעולם אינה משתנה. העולם הוא תוצאה שסיבתה היא אלוהים. אולם יש לעולם מעמד מעט שונה במציאות מאשר לאלוהים. בטקסט מפורסם, ווקאראמבהאנה סרוטי, לא נאמר שהעולם קיים אך גם לא נאמר שאיננו קיים. אם כך, איזה סוג של קיום יש לעולם? לפי כתב-הקודש לעיל, לעולם קיום למראית עין, קיום מותנה, תלוי. הגוף והמיינד של האינדיבידואל שייכים לבריאה וככאלו מתאפיינים בסטטוס מיוחד זה, אך אינדיבידואל לכשעצמו הוא מודעות נצחית, בלתי-נפרדת מאלוהים, ולכן, המציאות של כל הדברים כולם.

אם התוצאה היא הסיבה בלובשה צורה ספציפית, אזי סיבה ותוצאה הן אחד. לדוגמא, למרות שיש סוגי תכשיטים רבים עשויים זהב, הרי מנקודת המבט של הזהב, כולם זהים. אם לכל מה שמופיע ביקום קיימת אותה סיבה, מודעות חסרת גבולות, אזי, כל מה שביקום הוא מודעות חסרת גבולות. לכן, אם אני יודע את מהותו של דבר אחד בלבד, הדבר שקול לידיעת מהותו של כל דבר אחר. על מנת להכיר מי-מלח אין צורך לשתות את שבעת הימים. מספיקה לגימה אחת. ההכרה, או הזיהוי, שאני מודעות חסרת גבולות ושהיקום כולו אינו נפרד ממני למרות שאני נפרד ממנו, היא התוצאה של הוראה זו. הזיהוי של עצמי כשלם מסירה את רעיונותיי על עצמי כמוגבל וכחסר, ונקראת שחרור מסבל.  

 

שלושת מצבי הקיום

המטרה:  להצביע על כך שהמודעות הבלתי משתנה בשלושת מצב החוויה האוניברסאליים היא העצמיות.

הוראה חשובה נוספת בה משתמשת וודנטה[8]  היא ניתוח שלושת מצבי החוויה: ערות, חלימה ושינה. בניתוח זה, המבוסס על ניסיון, כתב-הקודש מציין שהער ועולם הערות נעדרים הן בחלום והן בשינה. החולם ועולם החלום נעדרים הן בערות והן בשינה. בשינה נעדרים הער, החולם ועולמותיהם. לאחר מכן מופיעה המסקנה שאם אני, העצמיות, אמיתי, כלומר מתקיים לנצח, לעולם אינני יכול שלא להיות בסטטוס זה (נצחי). אולם, הניסיון מראה ששלושת 'אני' אלו, הער, הישן והחולם, מופיעים ונעלמים. העובדה שרובנו חושבים על עצמנו כעל הישות החווה את מצבי העירות והחלום ושאנו חושבים על עצמנו כאמיתיים אינן נכונות לפי ניתוח זה, מכיוון שכערים, חולמים או ישנים אנו מוותרים ללא הרף על הסטטוס הקיומי שלנו.

יתרה מכך, כל מה שמהותי לטבעו של אובייקט אמור להיות קיים באובייקט כל עוד הוא קיים. אם אין הדבר כך, הרי מדובר בתכונה לא מהותית. לדוגמא, במקרה של קריסטל הספוג באורו של אובייקט סמוך, הצבע מהווה תכונה לא מהותית של הקריסטל. אם היה הצבע טבוע בקריסטל הוא לא היה נעלם כאשר האובייקט הסמוך היה מוסר.

אם תפיסה, שהנה תכונה של מצב העירות ושל מצב החלום, הייתה אפיון של העצמיות, היא הייתה מתקיימת גם במצב השינה. אולם, יחסי סובייקט-אובייקט, ההכרחיים לתפיסה, נעדרים במצב השינה, אך העצמיות איננה חדלה מהיות.

אם העצמיות נעדרת תכונות, האם היא לא קיימת? לא יתכן שהעצמיות לא-קיימת, מכיוון שאי-קיום הוא רעיון, קונספט, הדורש סובייקט, מישהו שידע אותו. חקירה בנוגע לטבעו של היודע, מובילה אל המסקנה שהיודע היא העצמיות, שטבעה מודעות, עמדה שנתמכת על ידי כתבי-הקודש.

המודעות נוכחת בכל מצבי החוויה, אם כי נכון שמודעות האגו נעדרת במצב שינה. כשהכתבים מתארים את העצמיות כנטולת ייחוסים, כנטולת תכונות, הם מתכוונים שטבעה של העצמיות היא מודעות, מכיוון שמודעות הוא הדבר היחיד שהנו חופשי מתכונות. תכונות, כמו תחושת העושה ותחושת הנהנה, הן לא מהותיות, מכיוון שהן תלויות במצב שבו האדם מוצא עצמו.

האם יש עולם במידה שאין מי שיראה אותו? לא, אם המישהו הזה הוא האגו, תכונה לא מהותית ולא חיונית של העצמיות. קיומו של העולם האובייקטיבי לא תלוי בקיומו של אף אינדיבידואל, אלא הוא תלוי במודעות לא-אישית. אי אפשר לומר שהעולם קיים אם לא ידוע שהוא קיים. לומר שהוא קיים באופן בלתי תלוי במודעות הוא דבר חסר משמעות. מכיוון שהעצמיות היא מודעות, היא חסרת גבול ומגבלה והעולם, שתלוי ביחסי אובייקט-סובייקט, הינו מציאות רק למראית עין, לא ממש קיים, אך גם לא לא ממש קיים.

 

חמש העטיפות

המטרה: להצביע על הטעויות האוניברסליות בהבנת העצמיות, טעויות המתרחשות בכל אחת ואחת מחמש רמות הקיום.

העדר ההבנה שהעצמיות היא אכן אני מובילה לחמש תפיסות מוטעות לגבי טבעה של העצמיות. תפיסות מוטעות אלו נקראות עטיפות מכיוון שהן  לכאורה מסתירות את העצמיות ויש צורך להסירם אם בכוונתנו לדעת את העצמיות כפי שהיא.

אי-ההבנה הברורה ביותר בה אנו אוחזים לגבי מי שאנחנו היא שאנו הגוף הפיזי. הרעיון 'אני בן-תמותה' 'אני שמן' 'אני גבר/אישה' מצביעים על זיהוי 'אני' עם הגוף הפיזי. החיבור של 'אני' עם המערכת הפיזיולוגית גורמת לי לומר 'אני רעב' או 'אני צמא' בעוד שלמעשה אני, המודעות, לא סובל מתחושות אלו. ההצהרות האוניברסליות, 'אני שמח', 'אני עצוב', מצביעות על כך שה'אני' מזוהה עם הגוף הרגשי. כשהאינטלקט מחזיק ברעיון 'אני הוא העושה' או 'אני הוא היודע' הוא מחזק את האמונה בכך שאני הוא הגוף או המיינד. רעיון זה שגוי מכיוון שהעצמיות היא מודעות לא-דואלית חסרת-פעולה. לבסוף, לעיתים מזומנות מזוהה ה'אני' עם הנאה, תענוג, מצב בו יש הרגשה נעימה, מה שמביא לכדי מוטיווציה לפעילות אינסופית. העצמיות איננה 'מצב' של הרגשה טובה. אין לעצמיות צורך לחוש טוב, מכיוון שהיא הטוב, במובן של מה שתמיד שופע מיטיב וזורח, כך שגם תחושת 'אני הנהנה' היא שגויה.

יישומו של הלימוד המופיע לעיל נעשה לאורו של היגיון מסוים. בתחילה מוצגת העצמיות כגוף הפיזי, אמונה שכיחה ביותר. לאחר מכן מוצגת העובדה שיש גוף עדין יותר, הרגשות, שגם הוא נחשב, בטעות, לעצמיות. כשרגשותינו נפגעים, אנו רגילים לומר 'אני נפגעתי בגלל מה שהוא אמר'.  ה'אני' הזה שולל את ה'אני' הקודם, מכיוון שעל מנת שהעצמי אכן יהיה העצמי לא יכולים להיות שניים ממנו, למרות תיאורית האישיות המרובה של הפסיכולוגיה המודרנית, מכיוון שהעצמיות היא התמצית ואיננה מורכבת מחלקים. כשהאמונה שאני הוא הגוף הפיזי ננטשת, ומתקבלת האמונה שאני הוא הגוף הרגשי, מופיע השלב ההגיוני הבא ומוצגת 'העצמיות' כאינטלקט המופיע בחוויה כ'אני הוא העושה' וזאת על מנת להסיר את הרושם שהאדם הוא הגוף הרגשי. כשאנו נוכחים שאנו חושבים על עצמנו כעל העושה ומבינים את המגבלות החלות על תפיסה כזו, מוצג הרעיון של גוף האושר. לגוף האושר נזקפת תחושת העונג והקונספט המתלווה אליה 'אני הוא הנהנה'. 'העושה' תמיד יפנה מקום ל'נהנה', מכיוון שעשייה היא למען הנאה אך הנאה היא לא למען עשייה. לבסוף, מוצגת העצמיות כמקור האושר. כך על ידי מעקב אחרי הרעיון 'אני' מרמתו הגסה אל העדינה, אנו מובלים אל עבר העצמיות, ה'אני' שביסוד. ידיעת ה'אני' השלם שוללת את כל ה'אני' הפחותים, כך שננטשות האמונות שאני הוא כל 'אני' אלו ומאומצת הזהות חסרת-המגבלות.

לימוד זה פועל את פעולתו כאשר מתבהרת העובדה שזיהויו של ה'אני' עם חמשת ה'אני' הבסיסיים הללו, הנמצאים בסתירה זה עם זה, הוא אבסורדי, מכיוון שמניסיוננו אנו יודעים שאנו הוויה אחת, תפיסה הנתמכת על ידי הכתבים. למעשה, אין צורך לאמץ מודל זה בצורה נוקשה במהלך החקירה שאדם מנהל לגבי טבעה של העצמיות, וזאת מכיוון שעצם גילוי ההזדהות של 'אני' עם רעיונות רבים הנמצאים בקונפליקט זה עם זה אמור להספיק בכדי לגרום לאדם לנטוש את כל הרעיונות לגבי עצמו. נטישתן של תפיסות-עצמי מגבילות שקולה ל'הגשמת' או 'השגת' העצמיות המתקיימת בהעדרם של הקונספטים כולם.

השחתה של וודנטה הקשורה ללימוד זה היא הרעיון שהמסכים ממש 'מכסים' על העצמיות ולכן עולה הצורך בטכניקות טרנסנדנטליות כמו עצירת המיינד על מנת להשיג גישה חווייתית לעצמיות. גם אם טכניקות כאלו אכן פועלות, ייהנה האדם מחוויה ולא יותר. אני יודעים מניסיוננו שטבעה של כל חוויה לחלוף... כך שלא ינבע מכך פתרון קבע לבעיה. למעשה, כיוון שחוויה היא זמנית, 'חוויה של העצמיות' המובדלת מחוויות היום-יום, תיצור תסכול אצל החווה, האגו. על מנת 'להשיג' 'חוויה' קבועה של העצמיות, כל שעל האדם לראות הוא שכל חוויה היא העצמיות. אם החוויה הזו מושגת על ידי ידע, אין טעם לסבול את הדאגה הנעוצה בניסיון 'לשמר' אותה, דאגה הנפוצה אצל מודטים ההולכים בדרכה של היוגה.

 

 

 

 

האם החוויה היא שם בחוץ?

אחת הבעיות בגישה החווייתית לחיים, להבדיל מהגישה האנליטית, היא שהחוויה תמיד נפרדת מהחווה. האם אמנם החוויה נפרדת מהחווה? אם אלף בני-אדם חווים מרצה באודיטוריום גדול, והמקום בו הם חווים אותו היה המקום בו הוא עומד, הרי כל המיינדים הללו, המרחפים סביב החוויה (המרצה) היו מתערבים זה בחווייתו של זה ואף אחד מהם לא היה חווה את המרצה כפי שהוא. אבל חוויה היא לחלוטין סובייקטיבית. גירוי הבא מן המרצה נכנס אל החושים ומגיע למיינד, בגורמו למיינד להתעצב בצורתו של הגירוי, וזהו (המיינד) המקום בו המרצה ממוקם.

אם כך, עד כמה רחוקה העצמיות מן החוויה? האם ישנו פער, או אולי נתיב בו חייבת 'לנסוע' העצמיות מעולמה שלה לעולם בו ממוקמת החוויה? לא כך פני הדברים. למעשה, חוויה היא העצמיות בלובשה צורה, בדיוק כמו האוקיינוס בלובשו צורת גלים. אם אני מחפש אחר העצמיות כאובייקט, כחוויה טרנסנדנטית, לדוגמא, או חושב על חוויית העצמיות כעל אובייקט, אני מושלה, מכיוון שכל חוויה שאני חווה היא אני ואך ורק אני.  כמובן שאין כוונת דברים אלו להצביע על כך שחוויה מאשרת את קיומי או מפריכה אותו בכל צורה שהיא, מכיוון שהחוויה תלויה בי אך אני אינני תלוי בה.

 

חשיבותו של מורה

אם וודנטה הייתה אסכולה מחשבות פילוסופית, כל אשר היה דרוש על מנת להבינה היה שינון הרעיונות המובעים בה.  אולם אם אדם ילך בדרך זו, אותה הבורות לגבי טבעה של העצמיות שהייתה אצלו לפני השינון, תישאר גם לאחריו... עם עוד כמה שכבות חדשות של רעיונות ...אך מכיוון שוודנטה היא אמצעי-ידע, היא זקוקה למורה, מישהו 'השוכן'[9] בעצמיות היכול להשתמש בכישרון בהוראות וודנטה בהתאם לשיטות המסורתיות. בדיוק כמו לימודים מתקדמים בעניינים ארציים אלו או אחרים, האדם עליו מופעל או מיושם הלימוד שבוודנטה צריך להיות מוכן ובשל על מנת לקבל את הלימוד[10]. אם המורה איננו יודע מי הוא ו'ההארה'[11] שלו מנוסחת במונחי חוויה, אזי כל שבכוחו לעשות הוא להציג את העצמיות כאובייקט אותו יש להשיג, ולהמליץ על תרגולים מסוימים בהם הוא מאמין ככאלו היכולים לאפשר לתלמיד גישה אל העצמיות. וודנטה היא אמצעי-ידע ולא תרגול שיפיק 'חוויה של העצמיות' או תיאוריה על קיומו של 'מצב טרנסצנדנטי'. בוודנטה, הנושא הנדון הוא העצמיות, המודעות, ומכיוון שמודעות היא התוכן או המהות של כל חוויה כל שעל וודנטה לעשות הוא לחשוף את העצמיות בכדי להבטיח לאדם חווית עצמיות קבועה... מכיוון שאין דבר קבוע יותר מעצמי. חוויות נבדלות, מובחנות, באות והולכות, אולם 'אני', העצמיות, קודמת להן ומזוגה בהן. וודנטה מספקת 'גישה' לעצמיות המנוסחת במונחים של הסרת הבורות ,להבדיל מטכניקות מכאניות כמו שליטה במיינד.

אפשר להוביל סוס אל השוקת אך אי-אפשר להכריח אותו לשתות. נכון הדבר שיש צורך במורה, מכיוון  שאדם לא יכול להפעיל או ליישם את הפרקריות על עצמו על ידי לימוד הטקסטים העתיקים, אולם יחד עם זאת, אין ביכולתו של המורה להבטיח הארה 'בקלי-קלות' בדרך של פרישת הוראותיה של וודנטה לכל שואף רוחני בעל כישורים ובשלות מתאימים. מכיוון שהבורות עיקשת, על התלמיד 'לתרגל ידע'. 'ההתרסקות' או 'הנסיגה' מהם סובלים אלו ההולכים בדרך החווייתית, כמו דרכה של היוגה, יכולים לקרות גם בוודנטה. הבנת המסרים בוודנטה וספיגת דרך פרישתם בפני התלמיד, פרישה נעשית על ידי המורה, מאפשרים לאדם המנהל חקירה ליישם את הלימוד המתאים על המיינד בהתאם לצורך, גם מחוץ לסיטואציה הלימודית, עד כל סילוק כל זכר של בורות.

 

הבלבול בנוגע לעצמיות כאושר

מכיוון שללא ההבנה שאני היא המודעות חסרת המגבלות, החיים בעולמנו כרוכים במידה לא מבוטלת של סבל, נוכל להיווכח שבני האדם מייחלים להרגשה טובה. השתוקקות זו הביאה לאמונה 'במצב מתמשך של אושר', אנאנדה, היכול להיהפך לזמין לנו על ידי תרגולים מסוימים. אמונה זו נובעת מהבנה שגויה של המילה 'אנאנטה'. באופנישדות נעשה שימוש במילה זו בכדי לתאר את העצמיות. אנאטה מתורגמת בטעות כ'אושר' בעוד משמעותה האמיתית של המילה הינה אין-סוף או ללא-גבול/ מגבלה. משמעותה של המילה 'anta' היא 'סוף' ו'a' הינה תחילית שמשמעותה 'לא', כך שמשמעות המילה היא 'מה שלא נגמר'. כך, משמעותה האמיתית של המילה היא העצמיות, המודעות.

" האור יודע את החשיכה, אולם החשיכה לא יודעת את אור". כמו החוויות כולן, אושר, הנוצר כשהמיינד חופשי באופן זמני מפחד ומהשתוקקות, אינו מודע. האושר אינו יודע את העצמיות אך היא יודעת וחווה אותו, מכיוון שהעצמיות, המודעות, מאירה אותו. ההבנה הטובה ביותר למילה אושר היא לראותה כסמל לעצמיות, כהצהרה שהעצמיות היא שלמות, שלם חסר חלקים. כשמישהו שסבל את השינויים שהגוף והמיינד עוברים, מתעורר לראשונה לעצמיות, נוצר רושם שהעצמיות 'מרגישה' לאדם טוב מאוד. אבל 'ההרגשה', המהווה פרשנות של המיינד, אינה נוכחותו של מצב עצמיות 'חיובי', אלא ההערכה להיעדרו של כל שינוי.  עם הזמן, כשהאדם 'משתכן' בעצמיות וזיכרונות הסבל נעלמים, מתפוגגת אט-אט תחושת האושר לתוך שלמות לא-דואלית נטולת חלקים. כעצמיות, אין לי כל צורך לחוש אושר מכיוון שאני אושר, משמע, אני תמציתה של כל חוויה.

 כשמורידים את הגשמת העצמיות לכדי מדרגת 'חוויית אושר אין-קץ', מתעוררת בדרך כלל האמונה שאושר זה מתעלה ללא השוואה על האושר החולף אותו אנו פוגשים בחיי היומיום שלנו. אולם, כתבי הקודש אומרים שכל חווית אושר באשר היא, בין אם היא עולה כתוצאה מחוויה חושית, בין אם היא עולה כתוצאה מגילויו של אובייקט לא ידוע ובין אם היא עולה כתוצאה מתרגולים רוחניים, כמו יוגה, אינה אלא המלאות והיעדר-המגבלות של העצמיות המשתקפים בגוף/מיינד.

ההכרה בעובדה זו מסירה את האמונה בעצמי כישות אומללה, מוגבלת ובת-חלוף.

 

הבלבול בנוגע לידע/התוודעות

אמונה לא בדוקה נוספת, כזו הנהנית מהערכה רבה בעולם הרוחני המודרני, היא הרעיון שידיעת העצמיות (self knowledge) היא אינטלקטואלית ואילו התוודעות לעצמיות (self realization) הינה 'חווייתית'. פועל יוצא מבלבול זה הוא הדעה שלימוד הכתבים נעשה למטרת ידע בלבד, בעוד שתרגולים אחרים, כמו הסמהדים של היוגה, נועדו להארה פרקטית, 'חווייתית'.

בלבול זה בנוגע לידיעה ולהתוודעות נגרם בשל הכישלון לזהות את נוכחותה הבלתי משתנה של העצמיות בכל המצבים. אם העצמיות נוכחת וזמינה תמיד, פרישת הכתובים  בפני התלמיד על ידי העצמיות בלובשה צורה של מורה, היא הדרך הישירה ביותר בכדי 'לחוות את העצמיות' מכיוון שהיא חושפת את טבעה של העצמיות. מכיוון שבורות היא הבעיה, רק ידע הוא זה שמשחרר אדם לחופשי, ולכן טכניקה המתיימרת להעניק 'חוויית עצמיות' היא למעשה התוודעות לא ישירה, מכיוון שהתוודעות כזו תצטרך להיות מומרת לידע בכדי לשרוד. האבסורד בגישה החווייתית בולט במיוחד לאור העובדה שכל חוויה אשר תהיה, בכל זמן שהוא, היא העצמיות... אך העצמיות איננה חוויה.

ידע הוא ישיר או לא ישיר ותו-לא. ידע ישיר עולה באופן אוטומטי עם תפיסה. ידע לא ישיר הינו ייחוסי, היקשי. אני רואה עשן ומסיק אש. הנימה המזלזלת שנצמדה לשם התואר 'אינטלקטואלי', היא לחלוטין בלתי מוצדקת. היא הייתה מוצדקת אילו היו בנמצא סוגים אחרים של ידע, כמו ידע פיזי, רגשי, אינטואיטיבי וכיוצא בכך, אך למעשה כל ידע הוא 'אינטלקטואלי', מכיוון שהאינטלקט הוא המכשיר היחיד המוכשר לידיעה. רגשות או אינטואיציות, מכיוון שהם תוצר של כוחות לא מודעים, אינם יודעי-עצמיות. הם הופכים לידועים מכיוון שהעצמיות זורחת על האינטלקט בו מופיעים רגשות ואינטואיציות אלה. הניסיון מלמד שהדבר אליו מכוונים כאשר משתמשים במילה 'אינטלקטואלי' הוא לידע שלא מלווה בניסיון, בחוויה. אדם יכול לדעת באופן אינטלקטואלי מהי אהבה מבלי שאהב מעולם. אולם, העצמיות אינה חוויה כפי שאהבה היא. אם אני קיים הרי שאני העצמיות וכך אינני סובל ממחסור בחוויות העצמיות. לכן, הצורך לחוות את עצמי אינו לגיטימי ויש צורך בדרך אחרת, ידיעה, בכדי להשיג את 'החוויה' שלמעשה כבר יש לי. על המחפשים הרבים אחר 'חוויית העצמיות', המתפכחים בסופו של דבר, מכיוון שלא עולה בידם להשיג חוויה קבועה של העצמיות, להמיר את משאלתם לחוויה במשאלה להבנה, באם רצונם לשחרר את עצמם מכלא ההיקשרות לחוויה...היקשרות המונעת מהם הארה.

 

הבלבול בנוגע לריבוי הנתיבים

הרעיון שידיעת העצמיות יכולה להיות מושגת בארבע דרכים שונות הוא עיוות שהתרחש בהודו קודם ליצוא וודנטה למערב. לפי רעיון זה, כל אחת מארבע דרכים אלו נקראת יוגה, והיא שונה משלוש הדרכים האחרות. כל דרך יועדה לטיפוס אחר של אדם. מסלול הדבקות יועד לענות על צרכיו של אדם הנשלט בעיקר על ידי רגשותיו. מסלול הפעולה יועד לאנשים אקסטרוברטים, מוטי פעילות, ומסלול הידע תוכנן לאנשים בעלי אוריינטציה אינטלקטואלית. ראג'ה יוגה, המסלול בעל שמונה הזרועות, יועד לכל מי שלא השתייך לשלושת הטיפוסים האחרים.

המחשבה שאדם יכול להשיג את ידיעת העצמיות היא אבסורד, מכיוון שידע דורש אמצעי-ידע ופעולה איננה אמצעי ידע תקף. למעשה, מוטיווציה לפעולה שבכוונתה להשיג משהו שכבר ברשותי מתבססת על בורות. כך, במקום למחוק את בורותי ביחס לעצמיות, פעולה כזו רק תחזק את האמונה השגויה שאני הוא העושה פעולה 'נטולת אגו', או שאני הוא 'הדבק באל' או 'היודע של האמת'... כולן זהויות אגואיות.

לאמתו של דבר, בוודות מופיעים רק שני סגנונות חיים הרלוונטיים למשאלה להשגת העצמיות: זה של בעל-בית, וזה של פרוש. לפרוש אין מחויבויות והוא פנוי כל-כולו לשאיפה אל העצמיות. בעל-הבית מצווה לבצע פעילויות בהלך-רוח מסוים למען הכנת המיינד שלו לידיעת העצמיות.

אם אדם חושב על עצמו כעל דבק בלבד, זהות זו איננה מועילה, מכיוון שתרגולים של דבקות, כמו פוג'ות, שירה-דתית ומדיטציה או תפילה מהווים כולם קרמות, פעילויות. וכך, אדם זה הינו למעשה קרמה-יוגי, העושה של פעולות טקסיות. בנוסף, דבקות איננה אפיון המיוחד לאדם מסוים או למסלול מסוים אלא נמצאת אצל כל אחד השואף אל מטרה רוחנית. לדוגמא, אדם איננו מחפש את ידיעת עצמיות או חווית עצמיות ללא דבקות. אם כך, האמונה בדבקות כנתיב ייחודי איננה מופיע בוודות.

הרעיון של יוגה אינטגראלית, למרות שלא מופיע בוודות עצמן, הפך למקושר עם וודנטה במאה האחרונה, בעיקר בשל כתביו של סרי אורובינדו. על פי גישה זו, מכיוון שלגוף-העדין יש שלושה מרכזים פנימיים, המיינד(רגשות), אינטלקט ואגו, הנמצאים תדיר בקונפליקט, יש צורך בשלוש 'טכניקות' על מנת למזגם לכדי כלי הכשיר לידיעת העצמיות ולהחזקה בידע זה באופן קבוע. תרגול דבקות אמור להיות יעיל בכדי להמיר רגשות גסים לכדי רגשות דבקות באל שאיננו נפרד מהעצמיות. יוגה של פעולה יעילה בזיהוי האגו ובהתשת הרעיונות של האגו כ'עושה', ואילו תרגול של ידע מאמן את המיינד לחשוב מנקודת ההשקפה של העצמיות, במקום לחשוב מנקודת ההשקפה של האגו, מה שמביא את האדם, בסופו של דבר, להרמוניה עם טבעם של דברים ומפחית מתח וקונפליקט. גישה זו מכינה את המיינד לידיעת העצמיות, אך היא אינה ראויה, מסיבות שצוינו לעיל, להיחשב כאמצעי תקף לידיעת העצמיות.

 

האם שחרור הוא מיינד נקי ממחשבות?

אחת מההשקפות הנפוצות והמוטעות בליבה של דוקטרינת היוגה[12], שהפכה להיות מזוהה גם עם וודנטה היא ההשקפה ששחרור הוא חיסולן של המחשבות במיינד. ההשקפה נוצרה מכיוון שכתב-הקודש מתאר את העצמיות כנטולת מחשבות ומכיוון שחווייתית התגלויות רבות קורות כשהמיינד אכן עוצר, באופן זמני, במצב העירות. אולם, אם אכן מיינד נקי ממחשבות הוא שחרור, הרי שכולנו כבר היינו מוארים... מכיוון שמי מבינינו לא ישן? אפילו בין שתי מחשבות ישנו פער קטנטן, היעדר מחשבה. אם היעדר מחשבה לחלקיק שנייה איננו הארה, היעדר מחשבה לפרק זמן של שעה או שעתיים לא יסתכם לכדי הידע המשחרר 'אני היא התודעה חסרת הגבולות'. באופן מעשי, הרעיון שאי-חשיבה היא הארה, משמעה שהארה אינה קיימת. בסופו של דבר, אם אני מואר רק כשהמיינד חופשי ממחשבות, מה קורה להארה כשהמיינד מתחיל לחשוב? אין אפשרות שהמיינד ישחרר את עצמו ממחשבות מכיוון שהוא אינו מסוגל לדעת שמחשבה היא בעיה, כך שמישהו אחר יהיה חייב לעשות זאת. המישהו האחר היחיד בעל היכולת להסיר את המחשבות היא העצמיות, אבל העצמיות כבר חופשיה ממחשבות, כך שאין כל סיבה עבורה להשמיד את המיינד. מנקודת ההשקפה הלא-דואלית של העצמיות, למרות שהמיינד שייך למציאות ברמה נמוכה יותר, העצמיות היא המיינד, וככזה, לא מהווה המיינד איום.

מכיוון שהארה היא טבעה של העצמיות, הרעיון שמצב 'ללא-מיינד' מהווה הארה מצביע על דואליות בין העצמיות ובין המחשבה. אם העצמיות לא קיימת כשהמיינד קיים משמע שהמיינד והעצמיות נהנים מאותה דרגת מציאות כמו שולחן וכסא. אך אין אלו פני הדברים. אם דבר קיים רק לנוכח חסרונו של דבר אחר, שניהם נהנים מאותה דרגת מציאות, כמו בריאות וחולי. אך האם קיומן של מחשבות סותר את קיומי שלי? האם קיימות מחשבות בלעדי? למעשה, מחשבות בוקעות ממני, אך אני אינני מחשבה. המחשבות תלויות בי אך אני אינני תלוי בהן, כך שגם אם המחשבות ישנן וגם אם אינן, אני, העצמיות הנוכחת תמיד, החופשיה תמיד, יכול להיות ידוע באופן ישיר.

 

האם המחיקה של נטיות לא מודעות היא הארה?

המחשבות והרגשות שבמיינד לא נוצרו מעצמם אלא הם תוצאה של סיבות עדינות הנקראות ווסנות, נטיות לא מודעות שהצטברו כתוצאה מניסיון העבר. סיכום של כלל נטיות אלו הוא האינדיבידואל. מכיוון שנטיות אלו הן הסיבה לכל הרגלי והתנהגויות האדם, הן קודמות לאינדיבידואל, וככאלה קושרות אותו למעגל חוזר ונשנה של חוויות. בכדי לשחרר עצמנו מכלא זה, מקובל להניח שיש להתיש את הווסנות לחלוטין, לחסל את כולן. כך, לא יישארו עוד נטיות המרכיבות את האינדיבידואל ומכאן האמונה שהאינדיבידואל יתפוגג, והעצמיות, שהיא מה שנשאר אחרי התפוגגותו, תוגשם כברירת-מחדל. אך אם אכן האינדיבידואל התפוגג, מי נישאר על מנת לדעת את העצמיות? והרי ברור מאליו שהעצמיות לא צריכה להגשים דבר מכיוון שהיא כבר מוגשמת.

בעיה נוספת עם תיאוריה זו היא שאף אחד לא יודע כמה ווסנות מאוכסנות בלא-מודע, יתכן שמיליארדים או יותר, כך שנזדקק למיליוני פרקי חיים על מנת לפוגג את כולן. בעיה שלישית היא שבעולם לא-דואלי לא קיימים שני עקרונות נפרדים זה מזה, העצמיות והווסנות. אם רק העצמיות קיימת, כפי שכתבי-הקודש טוענים, והווסנות אכן קיימות, הרי שהן קיימות כעצמיות. במילים אחרות, קיומן יהיה תלוי בעצמיות, בדיוק כמו שקיומה של כוס מחימר תלוי בחימר. כל מה שתלוי בדבר אחר בכדי להתקיים איננו אמיתי. דבר התלוי בדבר אחר אכן קיים באופן חוויתי, אך לא באופן אמיתי, ובאמיתי הכוונה לבלתי-משתנה. אם הווסנות הן העצמיות אך העצמיות איננה הווסנות, העצמיות כבר חופשיה מהן ואין כל צורך לבצע עבודה על מנת 'להשיג' אותה.

אם הארה היא הידע 'אני העצמיות, מודעות חסרת גבולות' הרי שידע זה בהכרח יקרה במיינד. אם המיינד עמוס באופן מהותי במחשבות ורגשות בצורת 'אוהב את זה' 'לא אוהב את זה', פחדים ותשוקות, המהווים תוצאות מודעות של הווסנות (הסיבה), כפי שמלמדים כתבי-הקודש, הרי שהמיינד יכול היה להיות במצב צלול ושקט על ידי סילוק הווסנות המפריעות לו...מה שיהפוך אותו לכשיר לידיעה. לכן, סילוק ווסנות הינו שימושי בכדי להכין את המיינד לידיעת העצמיות, אך סילוק ווסנות אינו שקול להארה.

 

שלבים של הארה?

אם הבעיה היא בורות והארה היא ההבנה המגובה בניסיון שאני חסר מגבלות, אזי האמירה שקיימים שלבים של הארה שקולה לאמירה שאישה יכולה להיות קצת בהריון. בניגוד לאמונה הרווחת אין אדם מואר[13] שהוא יותר מואר מאדם מואר אחר, מכיוון שהעצמיות היא מודעות שלא נתונה לשינוי. אם כך, כיצד ניתן להסביר את ההבדלים לכאורה ברמת ההבנה ובחוויה בין מואר אחד לאחר? אין כל שאלה לגבי ההארה מנקודת המבט של העצמיות, מכיוון ששם אין כל בורות, ובנוסף, מכיוון שהעצמיות היא לא-דואלית, אין בה כל חוויה. אולם, יש בכוחה של העצמיות ליצור את הופעתה של דואליות. בדיוק כפי שעכביש הינו גם החומר ממנו עשויה הרשת וגם האינטליגנציה שטוותה אותה, העצמיות מופיעה כעולם ומעצבת את הישויות האינדיבידואליות בתוכו. הדבר הנקרא חוויה הינו למעשה העצמיות מתפקדת דרך ישויות שונות (צמחים, חיות ובני-אדם) בדיוק כפי שחשמל מתפקד דרך מכשירים חשמליים שונים. בבטאו את עצמו דרך נורת חשמל מתקבל אור, דרך תנור, חום, ודרך רדיו, קול. למרות שההתגלמויות  שונות על פני השטח, למעשה הן כולן חשמל שעבר טרנספורמציה על ידי כך שבא במגע עם המכשיר החשמלי.

אין בנמצא 'בני-אדם מוארים' מכיוון שיש רק עצמיות אחת נטולת-צורה. כשידע הורס את תחושת האינדיבידואל של האדם, 'הופך' האדם לעצמיות כברירת-מחדל. 'הופך' איננו שינוי פיזי או ההיעלמות של האינדיבידואליות כחוויה. מדובר בשינוי בהבנה. בדיוק כמו שידע על טיבעה של פטה-מורגנה ימנע ממני לחשוב עליה כעל מים, הידע שאני העצמיות מאפשר לי להבין שהחווה, האינדיבידואל, הוא רק מראית עין, ואינו העצמיות האמיתית.

'בן-אדם מואר' אינו אלא העצמיות המתפקדת דרך מיינד שבורותו לגבי העצמיות הוסרה. יחד עם זאת, הסרת הבורות לגבי העצמיות לא מסירה באופן אוטומטי את הווסנות שבמיינד, למרות שבסופו של דבר היא הופכת אותן ללא-כובלות מכיוון שהן כובלות רק בגלל הבורות. מכיוון שמנקודת ההשקפה של העצמיות כל הווסנות אינן אלא העצמיות, אין לעצמיות כל העדפה לגבי סוג הווסנות אותן היא מאירה ולכן העצמיות פועלת דרך הווסנות הקיימות. בגלל שהווסנות הן הסיבה לאנרגיה, לגישות ולדעות, לבורות ולידע שבמיינד, ומכיוון שלכל מיינד יש ניסיונות מרובים וייחודיים, נראה שהעצמיות מגוונת וייחודית. 'נראות' זו נגרמת בגלל חוסר באבחנה, שהיא היכולת להפריד את האמיתי מהנחווה. אדם בעל יכולת לא מספקת של אבחנה יניח בטעות שישנם סוגים רבים של 'בני-אדם מוארים' ושלבים רבים של הארה.

 

שלבי ההארה

(1)             החשכה

יחד עם האמור לעיל, מנקודת מבטו של האינדיבידואל ישנם שלושה 'שלבים של הארה'. ניתן לקרוא לשלב הראשון 'החשכה'. כשאנו נכנסים אל חיינו אנו חווים את היעדר-מוגבלותנו ואת אחדיותינו עם הכול, אבל, מכיוון שהאינטלקט עדיין לא התפתח, אנו לא מבינים במה אנו מתנסים. כשהאינטלקט מתפתח ניכפה עליו שוב ושוב לחשוב על העצמי כעל יצור מוגבל, חסר, פגום. מעודדים אותנו לפתור את בעיית הפגימות על ידי איסוף התנסויות בחיים. בנקודה מסוימת אנו מבינים שלא משנה כמה חוויות והתנסויות נאסוף, האובייקטים שנחוו והפעילויות השונות לא יעשו את העבודה. הבנה זו היא בדרך כלל הבנה לא נעימה, המתבטאת, לעיתים קרובות, בהתפכחות עמוקה לגבי החיים, התפכחות הידועה בספרות הדתית בשם 'הלילה האפל של הנשמה' ובתרבות הפופולארית כ'פגיעה בתחתית'.

רוב בני-האדם מגיבים למשבר אקזיסטנציאלי זה על ידי שקיעה להרגלים מסיחי-דעת, לחומרים מקהי-מיינד או לשעשועים קלי-דעת. מסיבה לא ידועה, מעטים מתחילים ליהנות מחוויות רוחניות ודתיות מוזרות, וללא ספק מבלבלות, המובילות אותם לרעיון האל או לרעיונות לגבי סוג כזה או אחר של 'אור פנימי' או של 'מצב גבוה'. בנקודה מסוימת במהלך תקופה זו הופך האדם למשוכנע שהוא יכול למצוא את אושרו 'בפנים' או ביחס כלשהו אל האל.

 

(2)             התוודעות לעצמיות/חקירת העצמיות

את השלב השני אפשר לכנות בשם 'החיפוש' או 'המסע', ובדרך-כלל הוא מתפצל לשני כיוונים נפרדים למראית עין. הדרך הדתית מוליכה לכדי התפתחותה של מערכת יחסים פרסונלית עם האל שנתפס כמישהו טהור ומושלם השונה מהאדם המחפש. נישמר הרעיון לגבי עצמי כמוגבל, חסר, פגום ונפרד, ולעיתים קרובות נתפס העצמי כמושחת על יד חטא. הישועה שוכנת בקריאה לחסדו של האל דרך תפילה ולימוד כתבי-הקודש ועל ידי עבודה קשה כאן על פני האדמה  בכדי להבטיח מקום שם, 'בגן-העדן', הרחק מעבר למסך הדמעות, מקום אליו אפשר להגיע רק על ידי עזיבת הגוף הפיזי. האלטרנטיבה החיובית אותה מציעים החיים הדתיים היא אמונה בעולם כמקור של משמעות.

הכיוון האחר מוביל בכיוון פחות דוקטרינלי ועמוס-אמונות, לתוך החוויה של העולם 'הפנימי' ולחקירה שנושאה הוא העצמי. בצורתה הארצית תוביל הדרך ללימודי פסיכולוגיה, אך בצורתה 'הרוחנית' חווה האדם התגלויות, סמהדים חולפים, סאטורי[14] וכיוצא באלו המביאים את האדם לכדי שכנוע עמוק בנוגע לכך ש'האמת' שוכנת 'בפנים' כעצמי 'גבוה יותר' או 'פנימי' או כמצב טרנסצנדנטי כלשהו של התודעה[15]. בדרך כלל אותו אדם יאפיין את השינויים שעבר במהלך פאזה זו כ'התעוררות'. אמנם, ההתנסות בעצמי הפנימי/באמת/ במצב היא ללא ספק מרוממת ומעצימה את 'החיפוש', אולם התנסות כזו תמיד מבלבלת, מכיוון שהאינפורמציה אותה אסף האדם מתנגשת עם השקפתו הרגילה לגבי עצמו כיצור נזקק, חסר, פגום ונפרד. רבות מחוויות אלו יכולות אכן להיות מתוארות כחוויות של אחדות עם כל הדברים, העדר-גבולות וכאושר טרנסצנדנטי.

במהלכו של שלב זה, שלב שניתן לקרוא לו שלב המדיטציה, המיינד, שבעבר היה עסוק במאורעות בעולם שבחוץ, מופנה פנימה ומקבע עצמו על העצמיות, על 'האור בפנים', ובנקודה כלשהי, בדרך כלל לאחר חקירה אינטנסיבית, 'מתוודע' אל העצמיות, מכיוון שהעצמיות היא מקורן של החוויות כולן. 'התוודעות' זו תמיד לובשת צורה של חוויה, ורבים חושבים שזהו סיומו של החיפוש... ושזהו המצב האולטימטיבי. אולם, וודנטה טוענת שלמרות שזהו 'מצב' רצוי ומהנה, זה לא הסוף, מכיוון שעדיין יש תחושה של נפרדות בין החווה לבין האובייקט הנחווה, העצמיות. כשיש נפרדות עולה גם ספק, ספק הנוגע בכך ש'מצב' זה, כמו כל המצבים, יגמר, והחווה ייפול בחזרה אל החשיכה... מה שבאופן בלתי נמנע אכן קורה, מכיוון שמה שבאמת קורה הוא שהחוויה איננה חוויה של העצמיות, אלא חוויה של ההשתקפות של העצמיות במיינד דומם, ומכיוון שגם החווה, האגו, וגם המיינד, הם בזמן, הם נתונים לשינוי, כמו כל דבר אחר שבזמן.

הספק עולה בשל כישלונו של החווה להבין שמה שנחווה הוא עצמיותו...שלעולם לא תאבד. הכישלון בהמרת החוויה לידע קורה בדרך כלל בשל רעיון בו מחזיק החווה, שידע הינו לא יותר מאשר אינטלקטואלי ושחוויה קבועה אכן קיימת. לכן, כשהחוויה מתרחשת צולל האינטלקט לתוך אושר, שלווה וזהר, מתנתק, כפי שהוא עושה בזמן חוויות חושיות עזות רבות, ומפסיק לחקור.

על מנת להיכנס לשלב 'הסופי', שלמעשה איננו שלב כלל, על החקירה להמשיך בזמן חווית העצמיות. בתהליך רגיל של תפיסה, גל מחשבה עולה במיינד בהתאמה לטבעו של האובייקט הנתפס. אני רואה עץ ויודע שזהו עץ מכיוון שהעצמיות, מודעות, מאירה את המחשבה 'עץ' כשזו עולה באינטלקט. באופן דומה, כשהאגו חווה את השתקפות העצמיות במיינד צלול, עולה מחשבה בהתאם לטבעה של העצמיות, מחשבה הנקראת akandakara vritti, מחשבת 'אני' רציפה, ואת מחשבה זו יש 'לרכוש'. כשמחשבה זו הופכת ל'שלי', הרי שמחשבת 'אני' זו, המגובה בחוויה, הורסת את הרושם באגו/מיינד שאני מוגבל, חסר ונפרד.

 

(3)             הארה

בנקודה זו הכול עוצר ויש מעבר עדין של המודעות, היפוך בו החזית הופכת לרקע והרקע, לחזית. האגו/מיינד, הסובייקט, המודט על העצמיות, האובייקט, הופך עתה לאובייקט, ואילו מה שהיה קודם  האובייקט, העצמיות, הופכת עתה לסובייקט, ודבר זה לעולם לא משתנה, מכיוון שהושג בעזרת הידע שאני אינני מה שאני חווה, אך כל מה שאני חווה הוא אני. במילים אחרות, האדם 'נהיה' העצמיות. שלא כמו חוויה, את העצמיות לא ניתן לאבד, מכיוון שהעצמיות היא אני, הבסיס של הכול... ואין שום דבר מבלעדיה, שונה ממנה, שיכול לאבד אותה.

 

הארה כאנרגיה?

רעיון שווא נפוץ שמקורו בהשתוקקות האנושית לחוויות ובסקרנות שהן מעוררות, הוא הרעיון שלבני-אדם מוארים יש סוג מיוחד של 'אנרגיה' ושאנרגיה זו הופיעה כתוצאה מההארה שלהם. אולם, הניסיון מלמד וכתבי-הקודש מעידים על כך, שהעצמיות היא חסרת-אנרגיה, כך שאם אני העצמיות, אין לי אנרגיה כלל. אם כך, מדוע נראה שמדובר באנרגיה?

העצמיות לא מופיעה כאנרגיה עד שהיא מאירה מיינד מסוים, מיינד שאינו אלא הווסנות של ישות אינדיבידואלית מסוימת. ווסנות אלו הן חומר עדין. חומר הוא דומם, אולם כשהוא מואר על ידי העצמיות הוא הופך דינאמי, בדיוק כפי שזרע יישאר רדום עד שיקבל מים ואור. הווסנות מותנות על ידי שלושה סוגים של אנרגיה: אנרגיה ראג'אסית, סאטווית ותאמאסית.

אנרגיה תאמאסית[16] היא אנרגיה כבדה, קהה, ישנונית, כאילו המיינד תחת השפעת ענן. אנרגיה ראג'אסית[17] היא האנרגיה משליכה, מקרינה, תשוקתית, דינאמית, חסרת מנוחה ומופנית החוצה, ואילו  אנרגיה סאטווית[18] היא מצב בו המיינד מואר, בהיר, דומם ומודע. כשהעצמיות מאירה את הווסנות התאמאסיות נראה שהאדם בור, ישנוני וחסר-מוטיווציה. כשהעצמיות מאירה ווסנות ראג'אסיות האדם פעיל ובעל עוצמה ניכרת ולעיתים קרובות בעל מוטיווציה גבוהה. כשהעצמיות מאירה ווסנות סאטוויות,  האדם בהיר ואוהב, מבריק ובעל יכולת לידיעה.

בגלל תחושת אי-השלמות שאנו חשים, רובנו רודפים אחר אובייקטים תאמאסיים (דברים פיזיים ותענוגות החושים) בתשוקה ראג'אסית. ולכן הווסנות השולטות הן תאמאסיות וראג'אסיות. לכן, אם אדם שיש לו ווסנות תאמאסיות מתעורר איכשהו ומגלה שהוא בעצם העצמיות, האנרגיה שלו תהיה בעיקרה תאמאסית וראג'אסית, אפילו אם הידע יציב... אלא אם כן תתבצע עבודה שתמיר את הווסנות. אנשים מסוימים הבינו שווסנות תאמאסיות וראג'אסיות מייצרות חוויות לא נעימות של השתוקקות וסלידה, ופיתחו שיטות בכדי לפטור עצמם מהן. אם וכאשר הם מגשימים את העצמיות, אנשים אלו יהיו שטופי אור במיוחד מכיוון שהמיינד כה דומם, עד שהוא משקף במדויק את זוהרה של העצמיות.

תופעה פסאודו-רוחנית נוספת נקראת שקטי-פת גורו, אדם עם אנרגיה חזקה וקורנת במיוחד, אנרגיה שביכולתה לייצר חוויות חזקות במיינדים סמוכים. לעיתים קרובות מניחים שגורו כזה הוא מואר. יתכן שכך הדבר, אם הוא אכן בעל הידע היציב 'אני המודעות חסרת המגבלות' והמיינד הוא סאטווי במיוחד, אך יש דרך נוספת להסביר תופעה זו, הסבר שבינו לבין הארה אין דבר.

ישנו גוף של תרגולים יוגים עתיקי-יומין שעברו במורד הדורות ושנועדו לצבירת אנרגיה. תרגול שמטרתו אגירת אנרגיה נקרא 'טאפאס' או 'ייצור חום'. הרעיון שבבסיס טאפאס הוא שאנרגיה זורמת מהשכבה העדינה יותר של המציאות, המיינד הלא-מודע, אל המיינד המודע, ודרך החושים אל החוץ, אל העולם בכללותו. מקורה של אנרגיה זו, העצמיות (העצמיות איננה אנרגיה) אינו מוגבל, ולכן האנרגיה אינה מוגבלת. זו גם הסיבה מדוע היקום, שהוא אנרגיה, חסר-גבולות.

בכל מקרה, אם האנרגיה נחסמת ברמת החושים, ולא מורשית לזרום אל תוך האובייקטים (פעילות המכלה אותה) היא תצטבר במיינד, שגם הוא חסר גבולות מכיוון שהוא העצמיות שלבשה צורה אנרגטית מסוימת הנקראתchitta . תרגולים כאלו דורשים כוח רצון ניכר מכיוון שהווסנות דינאמיות ולוחצות להביע את עצמן, כך שכשהן מרוסנות הן נשארות במיינד בצורה של חום. כאשר כמות מסוימת של אנרגיה נצברת במיינד, מיוצר אור. סוג זה של אנרגיה במיינד הוא כמו מים מאחורי סכר. הוא נראה דומם וזוהר אך יש בו פוטנציאל אדיר, כך כשמאפשרים לאנרגיה זו לצאת מהמיינד, היא זורמת למיינדים פחות דינאמיים ומרימה אותם, בדיוק כמו שמים זורמים ממלאים בור באדמה.

המטרה העיקרית של תרגול זה היא שריפת הווסנות בכדי להשיג את המיינד הטהור הדרוש להארה. כשהמיינד צובר אנרגיה בדרך זו, מפעילה האנרגיה נטיות חבויות ב-chitta  ועשויים להופיע כוחות 'על-טבעיים' ניסיים, כולל הכוח 'להעיר' אחרים. למעשה, אין שום דבר 'רוחני' במיוחד בחוויה כזו, (התעוררויות 'רוחניות' מתרחשות בשכיחות גדולה יותר בנסיבות 'ארציות' ורגילות מאשר בסביבה ונסיבות 'רוחניות' לכאורה)[19] מלבד הקשר עם אדם כזה בנסיבות ובסביבה 'רוחניים'. אם לשואף הרוחני אין בהירות לגבי מטרתו, ההארה, יתכן שיתפתה לנצל מצב זה ולהיבנות ממנו בכך שירשים את קהל הפתיים צמא-התחושות, קהל שאין לו כל מושג לגבי מהותה של ההארה. מכיוון שהמטרה לא הושגה,  לעיתים קרובות מניח היוגי שחוויה של אנרגיה אינטנסיבית היא היא המטרה ומפיץ את האמונה שהארה היא חוויה מסוג מיוחד. תרבות הניו-אייג' וסצנת גורואי הסאטסאנג אשמים במיוחד בהפצתה של אמונה מתסכלת זו[20].

אולם, העובדה שלאדם יש אנרגיה יוצאת דופן איננה מעידה על כך שהוא לא מואר. אכן, אם האדם טיהר את המיינד שלו לפני ההארה, יהיו לו גם הארה וגם אנרגיה. אם ההארה הגיעה למרות מצבו של המיינד, יכול המיינד להיטהר במהירות מעמדתה של העצמיות, מה שיגרום לאדם להיות אנרגטי וחכם.

לעיתים קרובות קורה שאדם לא-מואר הניחן במתת מסוימת מושך אנשים רבים. מיינדים רבים מתרכזים בו, מעצימים את רמת האנרגיה שבו, ואנרגיה זו זורמת בחזרה אל המיינדים שמסביבו ביוצרה טווח רחב של חוויות, מנפלאות ועד שטניות... בהתאם למצבו של המיינד דרכו עוברת האנרגיה ולמצבם של המיינדים הקולטים אותה. אדם כזה, כמו יוגי השאקטי-פת, נתפס לעיתים קרובות כמואר, מכיוון שנראה שהוא בעל עוצמה רבה. מכיוון שהמיינד לא טוהר כראוי, הוא לא מסוגל לתפקד כצורה תקינה ברמות רטט גבוהות והופך לבלתי-יציב. אז מאבד האדם את יכולת האבחנה שלו ומחליט החלטות טיפשיות, החלטות ההורסות ביעילות וביסודיות את חייו ואת חיי האחרים שבקשר עמו. ההיסטוריה הרוחנית של הזמן האחרון מלאה בסיפורים על תופעה עגומה זו.

בהחלט יתכן הדבר, ולמעשה זהו הכלל ולא יוצא-הדופן, שאדם רגיל בעל מצב מיינד רגיל, מתעורר ויוצא 'להשיג'[21] הארה. במקרה זה, האדם, שהוא למעשה העצמיות ויודע זאת, פועל דרך חיים רגילים ביותר, ולכל מי שבא איתו במגע אין כל מושג על 'מצבו'[22].

 

בעיית השפה

שתי שפות מקובלות בעולם הרוחני. פופולארית יותר ומדויקת פחות היא שפת החוויה שהופצה על ידי מסורת היוגה. פופולארית פחות ומדויקת יותר היא שפת הזהות או הידע, שפה המיושמת על ידי וודנטה. בטוב מכול העולמות, לא אמורה להיות הפריה הדדית. לכל שפה יתרונות משלה והיא ספציפית לצורת בה היא רואה את ההארה.

מכיוון שהיוגה רואה את ההארה באופן 'חווייתי', היא מיישמת שפה דואלית וזאת מכיוון שחוויה היא דואלית, כלומר, היחסים בין אובייקט לסובייקט. על פי דעה זו, הארה היא חוויה ייחודית וקבועה של העצמיות. הבעיה עם דעה כזו היא שהאופנישדות, הסמכות האולטימטיבית לגבי תיאור טבעה של ההארה, מתארות את העצמיות שהיא כל הקיים, בשפת הזהות, כמציאות 'לא-דואלית', ואת ההארה כידע 'אני הוא העצמיות חסרת-המגבלות'[23], בהתבסס על גילויו[24] של האדם את עצמו ככזה.

התקדמות שכיחה בהבנה, מוליכה את האדם משפת החוויה לשפת הזהות. רבים בעולם הרוחני חוו חוויה משמעותית של השתקפות העצמיות במיינד כשזה היה במצב סאטווי והיו מקוטלגים כמתוודעי-עצמיות על פי שלבי ההארה שהוזכרו לעיל. אולם, בצדק, אין אנשים אלו מסופקים, וממשיכים להחזיק בתהיות לגבי מצבם'. לרוב, הספקות קשורים בשאלה כיצד המצב יהיה קבוע, מה שכמובן בלתי אפשרי, מכיוון שהאדם והמיינד הטהור שלו עדיין שרויים בזירת הזמן. במילים אחרות, תמיד קיים הפחד המציאותי שהחוויה לא תשרוד, ואפילו שאנשים אלא כה קרובים להארה מבחינה חווייתית, ההארה חומקת מהם. ומדוע? מכיוון שהם אסירים של שפת החוויה.

השפה בה אנו משתמשים מצביעה על צורת החשיבה שלנו. ובשלב זה, בו החוויה היא פחות או יותר זמינה באופן רציף, המחסום היחיד שעומד בפני המרת החוויה למצב 'פרמננטי', לא שהארה היא מצב, היא צורת החשיבה של האדם. מה שצריך להיעשות בנקודה זו הוא שעל האדם להמיר את שפת החוויה בשפת הזהות. שפת הזהות מצהירה שהחווה ומה שנחווה אינם שני דברים נבדלים, אלא שלמעשה הם אותו הדבר.

כשאובייקט מסוים נחווה, הידע על אובייקט זה עולה באופן סימולטאני באינטלקט. אם המיינד, בו משתקפת העצמיות, צלול, יעלה באינטלקט הידע לגבי העצמיות בו זמנית עם השתקפות זו. ידע זו מופיע בצורת מחשבה, akandakara vritti , רעיון לא-מקוטע שאני הוא המודעות הדוממת חסרת-הפעילות, השלמה והמושלמת אותה אני חווה. אם האדם רגיל לחשוב על העצמיות כעל אובייקט, הוא יירתע מלוותר על החווה(experiencer), והעצמיות תמשיך להיות אובייקט נחווה. הוויתור הוא במונחי עזיבה או שחרורו של הרעיון לגבי האני כחווה, ואימוץ זהותו חסרת המגבלות של האדם.

אם האדם היה מתורגל היטב בשפת הזהות, לא הייתה בעיה זו מופיעה כלל. למעשה, יכול היה האדם לזהות מייד את תוכנה של החוויה כ'אני' מה שהיה גומר את העבודה. וודנטה בשלמותה יכולה להיות מתומצתת למשוואה אחת פשוטה 'אתה הוא זה' כאשר המילה 'זה' מסמנת את העצמיות, המילה 'אתה' מסמנת את העצמיות בלובשה צורה של חווה והמילה 'הוא' מצביעה על הזהות בין השתיים.

 

 

***

 

 

למרות שוודנטה היא נחלת הציבור הרחב, נלקחו רבים מהרעיונות מחוברת נשכחת שנכתבה על ידי סוואמי דיאנאנדה סראסוואטי, המהווה, ככל הנראה, ראש וראשון למורי הוודנטה בהודו בזמננו. כותרתה של החוברת היא 'מסורת ההוראה של אדוויטה וודנטה'. החוברת נכתבה עבור אנשים הבקיאים הן בסנסקריט והן בוודנטה, יתכן שעבור תלמידיו הרבים, ולא יכולה להיחשב לקריאה קלה למי שאיננו מכיר את הוודנטה המסורתית. הצורך בשיבה אל הוודנטה המסורתית עלה בגלל ההכלאה של וודנטה ויוגה במשך מאת השנים האחרונות, הכלאה שהביאה לבלבול רב בנוגע לטבעה של ההארה. ערבוב זה בלט במיוחד בהוראתו של מורי, סוואמי צ'ינמאיאנאנדה, אישיות יוצאת דופן ואחד מהמורים המפורסמים והיעילים של המאה האחרונה, מורה שהיה בחוד-החנית של התחדשות ושגשוג הוודנטה בהודו הפוסט-קולוניאלית. הסוואמי, שהיה דמות לאומית, קידם עצמו כסוואמי 'מודרני' ומה שלימד נודע כוודנטה 'מודרנית', וזאת, כנראה, על מנת להעצים את כוח המשיכה של דבריו בארצות המפגרות מאחור בהודו, ארצות שהיו עסוקות במאבקן להיכנס לעידן המודרני.

סוואמי דיאנאנדה, ששירת ב-Chinmaya Mission  במשך שנים רבות וטופח להיות ראש המיסיון לאחר שצ'ינמאיאנאנדה ימות, אך דרכו נפרדה מהמיסיון והוא החל ללמד וודנטה באופן עצמאי, כותב בתחילת החוברת שלו את המשפט הבא: "אני קורא לעצמי מורה מסורתי של וודנטה" וממשיך ומנתח טענות רבות של וודנטה 'מודרנית' לאורה של וודנטה מסורתית.

בעוד שצ'ינמאיאנאנדה היה הגורו שלי ומה שלימד אכן הביא אותי להארה, לאחר שנים רבות של הרהורים מצאתי עצמי במצב של אחדות דעים עם סוואמי דיאנאנדה לגבי הצורך לטהר את וודנטה מהרעיונות המזדחלים לתוכה ללא הרף, ובמיוחד הרעיון הרואה הארה כחוויה טרנסצנדנטלית או כחוויה של העצמיות. אם הלימוד המסורתי לא ישתמר, הרי שבתוך כמה דורות לא תהה עוד וודנטה אמצעי אפקטיבי לידיעת העצמיות. וודנטה מסורתית, משמע שהרעיונות שבה לא שייכים לאף אינדיבידואל, ניתן לזהות את מקורם באופנישדות, בברהמה-סוטרות ובבהגאווד-גיטא  וטענתה היא שהארה היא בסופו של דבר בעיה של הבנה ולא של חוויה. סוואמי דיאנאנדה הוא מורה מבריק של וודנטה, המיומן בדרכי הלימוד המסורתיות, ואי-אפשר למצוא פגם בדרך הצגתו את וודנטה.

מכוון שהוראתו הייתה אחראית להארה שלי, במשך 10 שנים לא פקפקתי בוודנטה המודרנית של צ'ינמאיאנאנדה והפצתי אותה בהתלהבות רבה. אך ככל שהלכתי ונרגעתי האירה העצמיות את הפינות הרחוקות יותר של המיינד שלי ושקעתי מחדש בטקסטים העתיקים. החלתי להבין שברמות הגבוהות של ההתפתחות הרוחנית על וודנטה ויוגה להיפרד זו מזו, וכשנתקלתי בחוברת של סוואמי דיאנאנדה מצאתי תמיכה לדעתי.

השתמשתי במבנה החוברת, שמרתי על נאמנות להגיונו של דיאנאנדה, תרגמתי את רוב-רובו של הטקסט בסנסקריט לאנגלית, ובלי בושה השתמשתי בדבריו, שיפרתי את שפתו ועיביתי את הטקסט על ידי הכללתם של כמה רעיונות המתייחסים לאי-הבנות נפוצות לגבי טבע ההארה. אני מאמין שחשוב לתמוך בוודנטה בימים אלו מכיוון שהיא הושחתה באופן ניכר על ידי האירופים והאמריקאים. רק לעיתים נדירות מוצאים מערביים את הזמן ללמוד מסורת עתיקה כפי שהיא באמת, באופן שלם ומבפנים, בהעדיפם בדרך כלל דרך של בחירה ברעיונות המושכים אותם והנראים להם, ולאחר שבזזו את הדברים בהם חשקו, הם נוטים לערבם עם רעיונות פופולאריים ממקורות שונים בכדי ליצור בני-כלאיים מגוחכים.

חשוב לשמר את וודנטה טהורה מכיוון שהיא אמצעי-הארה שנבחן בהצלחה רבה לאורך זמן. כשתושחת, לא תוכל וודנטה לבצע את תפקידה... מחיקת הבורות בנוגע לטבעה חסר-המגבלות של העצמיות.

 

 

 

 



1 האופנישדות הן החלק בוודות הכולל את הרעיונות הנוגעים לידיעת העצמיות.

[2] וודנטה, 'הידע המסיים את החיפוש אחר ידע', היא אמצעי המביא לידיעת העצמיות. מקורותיה באופנישדות, בברהמה סוטרות ובבהגווד-גיטא.

[3] ה'השגה' איננה השגה חווייתית כמו השגת 'מצב חדש של מודעות', אלא השגתה של זהות חסרת גבולות בעקבות אבדן הזהות כאינדיבידואל.

[4] הטענה היסודית של האופנישדות.

[5] סוכן, אגו/אינדיבידואל, לא מסוגל 'לחוות את עצמיות' מכיוון שהוא התגלמות גסה של העצמיות העדינה לאין שיעור. העדין יכול לחוות את הגס אולם הגס לא יכול לחוות את העדין.

[6] 'חוויה של עצמיות' הינה השלב השני, ההכרחי, בנתיב להארה. דיון בשלושת השלבים מופיע בהמשך המאמר, ושלב זה נקרא 'התוודעות לעצמיות'.

[7] המונח 'הינדו' מקורו ביוונים שתארו את האנשים החיים בעמק האינדו כהינדים. האמונות והפולחנים עליהם מקובל לחשוב כמרכיבים את ההינדואיזם הינם למעשה סאנאטאנה דהארמה, הדהארמה הנצחית, המבוססת על הוודות.

[8] הניתוח מופיע במנדוקיה אופנישד.

[9] לאמיתו של דבר הארה איננה 'השתכנות בעצמיות' מכיוון שהשתכנות מצביעה על אובייקט וסובייקט ואילו הארה היא הידע, המגובה בניסיון, 'אני העצמיות'.

[10] דרישות מוקדמות אלו הן: אבחנה, אי-תשוקה, מיינד שקט, תשוקה בוערת לידיעת העצמיות, אמון, דבקות, והתמדה.

[11] הארה המנוסחת במונחים של חוויה איננה הארה. זהו שלב מקדים המכונה לעיתים התוודעות-לעצמיות. דיון בנוגע לשלבי ההארה נמצא בהמשך החיבור הנוכחי.

[12] כתב-קודש מפורסם, 'יוגה סוטרא לפטאנג'לי' הוא הבסיס להשקפה זו.

[13] הקונספט 'אדם מואר' איננו מדויק, אלא אם חושבים על העצמיות כעל האדם. למעשה, בכמה כתבי-קודש מתייחסים אל העצמיות כאל 'האדם האוניברסלי', אך אין הכוונה שהעצמיות היא אדם כפי שאנו מבינים 'אדם'. יתכן שהמילים 'לא-אישי'  או 'מצב' מתאימות יותר לתיאור העצמיות, אך למיינדים מסוימים יש בעיה גם עם מושגים מופשטים. בכדי שהדבר יובן גם לבעלי מיינד כזה, העצמיות נקראת לעיתים 'האדם העליון' או אלוהים. נעשה שימוש במילה 'אדם' מכיוון שבני-אדם הם האובייקט המודע ביותר בבריאה והעצמיות היא מודעות. הארה היא אובדן תחושת המגבלה המאפיינת את האדם, כך שאין זה עוד מדויק לחשוב על האדם כעל אינדיבידואל. אבדן תחושת המגבלה של האדם נובעת מהראיה של עצמי ככל מה שקיים.

[14] אלו מושגים ממסורות שונות המצביעים על הבזקים חווייתיים של האל, הריק, העצמי הפנימי וכיו"ב.

[15] שכיח הדבר שאדם שחווה ' חוויה שמחוץ לגוף'  או חוויה של כמעט מוות , רואים את העצמיות בדרך זו.

[16]אוואראנה שאקטי

[17] וויקשפה שאקטי

[18] ג'נאנה שאקטי

[19] התעוררותו הרוחנית של כותב מאמר זה אירעה בסניף הדואר של חוף ואיקיקי, הוואי.

[20] אמונה זו מתסכלת מכיוון שחווית העצמיות חולפת, תמיד, והאדם חוזר 'למצבו' הקודם. מכיוון שהחוויה הייתה מרוממת, מחפש האדם אחריה שוב ושוב, כך שבעולם הרוחני אפשר למצוא סוג מסוים של אנשים שניתן לתארם כנרקומנים רוחניים, המשתוקקים ללא הרף לחוויה שרק איבדו.

[21] אי אפשר להשיג הארה כפי שמשיגים חוויה או אובייקט. אם אפשר בכלל לדבר על השגה, הרי שמדובר בהשגתה של ההבנה הבלתי מעורערת 'אני הוא העצמיות'.

[22] לאמיתו של דבר, הארה איננה 'מצב'. הגדרתית, כפוף כל מצב לשינוי, אולם העצמיות אינה משתנה. מכיוון שהמיינד נתון בדואליות, הוא נתון לשינויים ויכול להופיע ולכלול מצבים רבים ושונים.

[23] אהאם ברהמאסמי

[24] למעשה הארה היא  תמיד גילוי-מחדש, מכיוון שהעצמיות לעולם איננה חדשה.